נפרדים משוויץ

היום התשיעי הוא יום שעל פניו נראה קשה יותר ממה שהוא באמת. המספרים מדברים על 1069 מטר טיפוס מצטבר ו- 1178 מטר ירידה מצטברת. כל זה על פני 'רק' 13 קילומטרים. מה שאומר שצריך להתמודד עם עליות חדות וירידות חדות לא פחות.
הפעם החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר השוויצרית שעולה ביוקר ובדרך-כלל מסתכמת בלחם עם חמאה, ובמקום זאת לקנות פרודוקטים בעיירה טריינט הסמוכה. אחרי חצי שעה של ירידה הגענו לטריינט כדי לגלות שהיא עיירה מתה - אין בה מכולת ולא מסעדה לארוחת בוקר. אז טחנו את האוכל מאתמול בחנייה בעיירה.
מכאן התחיל הטיפוס האיימתני של היום. ההתחלה היתה ביערות ורק אחרי כשעתיים יצאנו לתכסית חשופה יותר עם כתמי שלג ופלגי מים. עפרי ואיתן המציאו ראפ על פורטנייט, איתמר כבר מזמן נרקב בפיסגה, טל התקדמה לאט מאחור ואני החלטתי להגביר קצב לקראת הסוף ולרוץ קדימה. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לפסגה. זאת גם נקודת הגבול בין שוויץ וצרפת. שמחנו לחזור לצרפת. החלק השוויצרי של המסלול פחות יפה ופחות מעניין, ומאידך יותר יקר. שמחנו גם שסיימנו את הטיפוס הארוך ושהגענו שוב לפסגה מרתקת ביופייה. כל העמק של שמוני נפרס למטה, משמאלו הר המון בלאן במלוא הדרו, ומסביב הכל פסגות מושלגות. אנחנו הרבה יותר אוהבים את הנוף הזה על פני היערות והאחו של שוויץ.
מכאן התפצלנו. טל, עפרי ואיתן ירדו ברכבלים ואילו איתמר ואני דהרנו למטה במהירות. ירידה ארוכה וחדה, אבל כייפית. בדרך ניתן לראות רוכבי אופניים, דאון היל, דוהרים למטה במסלולים מקבילים ומותאמים.
הגענו בנפרד לרפוחה שלנו. קיבלנו דורמיטורי עם תנאים סבירים, לא יותר. יצאנו לטייל בעיירה השכנה, ארג'נטיר, שם אכלנו ארוחה מלאה במאפייה מצויינת. מתחילים לסכם את המסע. בשלב הזה הסוף כבר ממש מורגש.