היום השביעי לטרק

היום השביעי נחשב לקל ביותר במסלול. "רק" 15 קילומטרים, "רק" 420 מטר טיפוס. מכיוון שהיומיים הבאים תובעניים יותר החלטנו שטל ואיתן יוותרו על הטיול היום וינוחו קצת. הם עלו על אוטובוס מלה-פולי ואחרי החלפת אוטובוס אחד הגיעו לשמפקס.
שלושתנו יצאנו למסע בידיעה שיש לנו זמן. ואכן מיד ביציאה מהעיירה נתקלנו בפארק אתגרי שהיה בו קיר טיפוס משוכלל. מכיוון שזהו התחביב התורן של איתמר מצאנו את עצמנו מטפסים על כל הקירות במשך כחצי שעה. שתי דקות אחר כך ראינו שני מטפסים על קיר ההר משמאל בגובה של כ- 150 מטר. נעמדנו לצפות ולנתח. מרתק. משם המשכנו בקצב מהיר כשהמסלול עובר במקביל לנהר, מדי פעם באחו שווייצרי ומדי פעם ביער שווייצרי. הכל מסביב ירוק ופראי.
הדרך ממשיכה ועוברת בעיירות ציוריות עם בתי עץ חומים. לכולם מלאי עצי הסקה בלי סוף, בעדניות פורחים פרחים צבעוניים, הדשא ירוק ומכוסח למשעי, ולחלקם גמדי גינה ו/או תרנגולות בחצר. הכל שליו ופסטוראלי.
לפני העלייה עוצרים ליד הנחל. מוציאים צהריים, קפה שחור וקולה שתתקרר בנהר. טובלים רגליים ונחים. קר ומרענן.
מכאן רק עלייה. עולים מהר (עפרי מדי פעם תתלונן, תתנשף, אבל היא חזקה וממשיכה ). מישהו קישט את העלייה בפסלי עץ יפים אחת לכמה מאות מטרים. נחמד מצידו. זה מאפשר שנייה מנוחה בדהרה למעלה. ממש לפני שהגענו, פתאום קיר אבן של כ- 30 מטר ועליו מטפסים. יש שם שני זוגות מקצועיים ועוד משפחה מקומית בבילוי שבת טיפוסי (משחק מילים כזה :-)). המדהים הוא שהילדה הבלונדינית שלהם, בת התשע, מטפסת על הקיר הזה כאילו היתה ספיידרמן. לא ייאמן מה שהיא עשתה.
אחרי עוד 25 דקות הגענו לעיירה שמפקס. אחת היפות שהיינו בהן. היא שוכנת על אגם באותו השם, והבית שלנו הוא דירת שני חדרים מודרנית, על האגם. מה עוד צריך הבנאדם. איתמר ואני קפצנו לאגם הקפוא, ואחר כך יצאנו לשייט על סירת פדלים כשעפרי חותרת בסאפ ליד. מכאן המשכנו לפאב המקומי לראות את צרפת מנצחת את ארגנטינה בשמינית גמר המונדיאל. כל באי הפאב יצאו מרוצים.
עכשיו כבר תשע בערב. עוד יש אור יום בחוץ. רק הברווזים שטים באגם. הכל שקט ופסטוראלי. מקום מטמטם. בינתיים פורטוגל משווה 1:1 בשמינית הגמר מול אורוגוואי. רובנו מעדיפים שאורוגוואי תנצח במשחק.
מחר ארוחת בוקר בהכנה עצמית. לשם שינוי יש ביצים וירקות. אין נקניק ואין גבינה.

היום השישי והסימבולי

היום שברנו כמה סטטיסטיקות - חצינו את מאה הקילומטרים, עברנו את מחצית מימי הטרק, עברנו מאיטליה לשוויץ, ובפעם הראשונה כל המשפחה עמדה 'בזמנים המומלצים' של העלייה במסלול (כמעט, טל פספסה את הדדליין בשלוש דקות ).
שוב בוקר שמתחיל הישר בעלייה. אחת הקשות שידענו- 900 מטר טיפוס עד לגובה 2537. ההליכה התחילה באופן סביר בסמוך לנהר, אבל אז, או אז..... פתאום שברנו ימינה והתחלנו לטפס את הנשמה שלנו למעלה. עלייה כזאת נמשכת יותר משלוש שעות, כשזמן המנוחה המצטבר לא עולה על 25 דקות. בשלב מסוים בדרך יש את רפוחה אלנה שבו נפגשנו למנוחה רצינית יותר. כל השאר הוא הפסקות קלות להסדרת נשימה, שתייה, סידור בירכיים למי שצריך, ויאללה לעבודה (אין רחפן 😟). הרבה נחישות.
בפסגה איתמר מחכה לנו עם תה חם. הוא כבר כמעט התקרר עד שהגענו. בפיסגה עוברים מאיטליה לשוויץ. נראה שיותר קר בשוויץ. צריך להתחיל להתלבש טוב יותר.
מכאן חיכתה לנו ירידה של 900 מטר על פני 10 קילומטרים. לא נורא. זה התחיל קר, קצת מעברי שלג, קצת החלקות בשלג עד שהגענו לעוד בירה וקולה ברפוחה פיול שבדרך. מכאן הדרך היתה במקביל לנהר כשאנחנו ממשיכים לרדת אל עבר העיירה לה-פולי. עיירה קטנה ונחמדה, יש לנו רפוחה קרוב לנהר, חדר דורמטורי עם ארבע מיטות קומותיים. בינתיים אנחנו לבד. נקווה שימשיך ככה. על ארוחת הערב של המקום וויתרנו כי לא נראה לנו שהילדים ייהנו מפונדו גבינות (עם כל הכבוד לגבינות השוויצריות ). אנחנו נלך למרכז העיירה למצוא פיצה.
מחר יום ברגוע. רק 15 קילומטרים עם מעט עליות וירידות.

מנוחה לא עושה לנו טוב

אתמול היה לנו יום מנוחה. קמנו יחסית מאוחר, בילינו הרבה בווי-פאי, ונסענו למעיינות החמים שליד קורמייאר. מדובר בקומפלקס מפנק, סטייל חלוקים לבנים, שמכיל עשרות בריכות, עם שפריצים של ג'קוזי מכל כיוון אפשרי, מפלים, סאונות ועוד. חלקנו מיצה אחרי שעה וחלקנו התפנק גם במסאז'. בדרך חזרה עצרנו בעיר לקניות וחזרה למלון לארוחת ערב והתארגנויות. הלכנו לישון עייפים מכל הפינוק הזה.
בבוקר בקושי הצלחנו לזוז. הגוף המתפנק רצה לחזור למעיינות החמים. בטח שהוא לא רצה לטפס 600 מטר על הבוקר. חוסר התחשבות. ואכן, 600 המטרים טיפוס האלה ארכו הרבה זמן ודרשו הרבה כוחות. לקח זמן להסביר לגוף שאנחנו שוב בטרק ושאין סיכוי שחוזרים למעיינות החמים. רק בסוף העלייה הוא הבין, כשהרגליים כבר מאוד כאבו, רק אז הוא הבין שהלך עליו. תרתי משמע.
היופי במסלול ביום החמישי הוא שאתה הולך צמוד להר מצד מזרח ולאורך רוב היום יש זווית ראייה מדהימה של הפיסגה. זאת גם זווית נהדרת לתמונות (רק חבל שגוגל לא נותן לי להעלות אותן לבלוג). מרגע שמגיעים למעלה המסע ממשיך על צלע ההר עם כמה הבלחות של עליות קצרות, אבל באופן כללי המסלול מישורי. בחלקים רבים הוא גם עובר ביער צפוף שמספק צל וחידוש ברמת הנוף. אחרי עוד 7 ק"מ מגיעים לרפוחה בונאטי. גם הפעם מדובר במבנה שמיקם את עצמו באופן מושלם על צלע ההר כשהוא פונה הישר אל פסגת המון בלאן. גם הפעם הוא מיקם את עצמו כך שצריך להשלים חתיכת טיפוס כדי להגיע אליו. לא רק לטפס אלא לפלס את דרכך דרך פרות איטלקיות גדולות ושמנות (לכולן יש קרניים משום מה ). אבל כשמגיעים למעלה הנוף באמת מטמטם והמקום מקרין שקט ואחוות מטיילים. אז הרמנו לחיים בירה וקולה, הרמנו רחפן והמשכנו הלאה.
בדרך כלל היום החמישי מסתיים ברפוחה בונאטי. אנחנו בחרנו להמשיך עוד חמישה קילומטרים כדי להגיע לבקתה שאליה ניתן להביא את התיקים שלנו. זאת היתה החלטה נבונה מהבחינה הלוגיסטית אבל קשה מבחינת ההליכה. כבר לא היה לנו כח וסבלנות ורצינו להגיע. ההליכה לא היתה קשה. פשוט רצינו כבר מקלחת ולנוח. הגענו בשעה חמש וחצי, אחרי כמעט עשר שעות בדרך. לשמחתנו מצאנו  מקום מפנק בנקודה פסטורלית על נהר, וחדרים מקסימים.
אז קרה האסון. יצאתי לצלם את הנהר עם הרחפן ובאחד השוטים הוא נתקע בעץ ונפל על הגב. נשברו כמה פרופלורים. נקווה שלא יותר מזה. לך תמצא פרופלורים בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים. מעצבן מאוד 😠

המסע לקורמייאר

הימים השלישי והרביעי למסע אורכים 35 ק"מ ביחד ובסופם מגיעים לעיירת הסקי האיטלקית קורמייאר. אבל כמו כל מסע טוב בטור-דה-מון-בלאן, גם הוא מתחיל בעלייה... ועוד איזה עלייה. הכי קשה בטיול. הפעם אנחנו בהרכב מלא. זה אומר ילד תותח, אבל בן עשר, ואישה (קצת יותר מעל גיל 10) עם כמה וכמה פריצות בגב. מהצד השני- איתמר ועפרי, הגם שהם בולטים בצעירותם במרקם האנושי כאן, הם מההולכים הטובים יותר, ועל כך יעיד הקצב שלנו ביום האתמול.
חמשת הקילומטרים הראשונים הם עלייה מתונה לאורך נהר שלאורכו אגמים וכתמי שלג. לאט לאט מתחילים לצבור גובה. 300 מטר על פני חמישה ק"מ הליכה. ואז מגיעים למקום שקיבל את השם "הרפוחה של מוטי" (עיוות של השם הצרפתי ). כאן מתחילה העלייה האמיתית (700 מטר). אפשר מלמטה לראות את הזיג-זג של תחילת העלייה. שיחררנו את איתמר ועפרי, אמרנו תפילת הדרך (סתם, לא באמת) והתחלנו לטפס. איתן התחיל טוב וקצת ברחנו לטל. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו וטיפסנו.... בלי סוף. ככל שמתקדמים מתקצר משך ההליכה בין הפסקה להפסקה, ומאידך ההפסקה הולכת ומתארכת. קשה אבל ממשיכים. איתן נחוש להוכיח לכולם שהוא מסוגל. הוא תותח אמיתי. לאט לאט הסביבה מתכסה בשלג. בהרים מסביב כבר אפשר לראות עננים בגובה שלנו. אחרי שעתיים וחצי של טיפוס מתיש הגענו לפסגה. שם פגשנו את איתמר ועפרי שחיכו לנו 50 דקות (ארוכות).  גם הפסגה הזאת מוקפת פסגות לבנות והמון שלג לבן וצחור. לפנינו נפרסת ירידה ארוכה אל תוך עמק עצום. תכף נגיע לשם. כרגע צריך (בסדר הזה)  להרים רחפן, לנוח, לאכול ולהשתולל בשלג. מצב הרוח היה גבוה. הוא הלך והשתפר כשהתחלנו לרדת.... הקילומטר הראשון היה עמוס בהליכה בשיפוע בשלג מה שכלל החלקות תחת והחלקות סמי-סקי. בקיצור ההשתוללות המשיכה גם בירידה. הירידה היתה ארוכה אבל בשיפוע סביר. יורדים ויורדים ויורדים עד שמגיעים לעמק עם דלתא ענקית שמנקזת את מי הפשרת השלגים. הולכים לאורך הדלתא עוד כקילומטר ואז, משום מקום, על צלע ההר, בצד שמאל, מתגלה רפוחה אליזבטה. מבנה אבן שנראה כאילו תלוי בין מפלים ושלגים. הבעיה היחידה שעוד צריך לטפס אליו, אבל שווה. זה רפוחה מבודד שכל מטרתו לשרת את המטיילים. מקום מקסים. קיבלנו חדר קטן עם חמש מיטות וירדנו לחדר אוכל להתחבר לווי-פי. כמובן. שוב פגשנו חלק מהשותפים למסע, עם חלקם זה כבר לילה שלישי ביחד וכולם מתפעלים מתופעת הטבע בת העשר שעושה את המסלול. ארוחת הערב היתה לא משהו, אבל לא הפריעה לילדים להשתולל טרם שינה.
היום השני מזמן למטיילים דילמה לא פשוטה- אפשר ללכת במסלול הרגיל ואז לטפס 400 מטר גובה בשיפוע רצחני ואז ללכת עוד 8 ק"מ ולרדת כאלף מטר גובה בפחות משישה ק"מ. בקיצור- אופציה ראשונה קשה ודופקת בירכיים. אופציה שנייה היא ללכת 8 קמ, לעלות על אוטובוס ולהגיע לקורמייאר רגועים, נינוחים ובשעה סבירה. התלבטנו בערב, ואז התלבטנו בבוקר, ואז התלבטנו אחרי ארבעה קמ בנקודת הפיצול. בסוף החלטנו..... ללכת את כל המסלול. מטורפים. בעיקר אחרי שראינו לא מעט מטיילים שוויתרו ובחרו באופציה השנייה. על בחירות לא נכונות משלמים. היתה עלייה קריעה. לא ברור איך אבל למרות שזה כבר היום הרביעי שהרגליים סוחבות קילומטראז ארוך, איכשהו מוצאים כח וסבלנות לעליות מתישות, ואפילו נהנים מזה. שוב מגיעים לפסגה, שוב איתמר כבר מחכה, שוב רחפן, שוב אוכל, שוב מנוחה. נשמע משעמם אבל ממש לא. הר המון בלאן נמצא כל כך קרוב, כל כך אדיר ויפה. נוף עוצמתי במיוחד. קשה לתאר. זה כמו מתוך גלוייה.
כשהייתי קטן היה להורים שלי חבר שעבד בסניף הישראלי של חברת תרופות שוויצרית. כל שנה הוא היה נותן לנו לוח שנה עם תמונות של הרים גבוהים ומושלגים. ככה בדיוק זה נראה במסע הזה שלנו.
מהפיסגה ממשיכים בירידה מתונה. עוברים בעוד מעברי שלג, בבריכת מי שלגים קפואה (איתמר נכנס) ואחרי מספר קילומטרים מגיעים אל הרכבל שמעל העיר קורמייאר. שם אנחנו מתפנקים עם בירה וכמובן פסטה (איפהשהו בדרך עברנו לאיטליה). נחים בשמש מנופחים מגאווה. הבעייה היא שגם במקום הזה יש דילמה..... למרות שהרכבל לא עובד אפשר עדיין לקחת טרמפ למטה ולחסוך ירידה תלולה של 1000 מטר. מטעויות לומדים, אבל לא אצלנו (חלקנו תמיד היו תלמידים גרועים ). אנחנו יורדים ברגל. היה יותר טוב ממה שפחדנו. מה שהיה מתיש זה ההליכה מתחתית ההר ועד למלון. עוד שני קילומטרים לספירה. אבל המלון יפה ומפנק. אווירה אירופאית כבדה משהו.
בארוחת הערב כבר דפקנו כמה פיצות, לזניה וקלצוני וכמובן יין אדום ובירה כמיטב המסורת.
מחר יום מנוחה בקורמייאר. מחדשים את הגוף והשרירים במעיינות החמים שליד העיר.

מילה לגבי תמונות

הפעם הבלוג נכתב בטלפון הסלולרי שלי ומשם מה האפליקציה של גוגל נתקעת בכל פעם שמוסיפים תמונות לבלוג.
נמשיך לנסות, אבל עד אז, תאלצו להפעיל את הדמיון.
וסליחה.

היום השלושים

ככה לפחות זה מרגיש... כאילו אנחנו הולכים כבר שלושים ימים ובעצם סיימנו רק את היום השני להליכה.
בבוקר נפרדנו מטל ואיתן ויצאנו ליום הקשה ביותר במסלול - 20 ק"מ עם עלייה מצטברת של 1316 מטר. לשם הפרופורציות - גובה הטיפוס המצטבר מחוף הים בחיפה ועד לאוניברסיטה הוא כ-400 מטר. 1300 מטר זה המון המון.
המסלול מתחיל בארבעה קילומטר במישור עד לכנסייה חבוייה ויפה. שם, מיד אחרי הגישרון שעל הנחל (יש נחלים בכל מקום), פונים ימינה והופ מתחילה העלייה, או לפחות מה שבשלב זה נקרא עלייה. ההליכה מקסימה. פתאום רואים שייש לא מעט אנשים על השביל. מתחילים לזהות את הישראלים האלה, האמריקאים האלה, הזקנים האלה והבן והאב האלה. יש כאן מכל הסוגים ומכל הגילאים שבין 18 ל- 70 (כמובן שלא ילדים בני 10 או 14). בשלב זה הרבה אירופאיים, חלקם באו רק לעשות מסלול מאתגר בסופ"ש.
בחלק הזה של העלייה המסלול מטפס על שביל בתוך יער במקביל לנהר ששוצף משמאל, כשכל 200 מטר יש מפל יפה מקודמו. הכל מי הפשרת שלגים. אחרי 10 ק"מ השלמנו 500 מטר טיפוס. עוצרים לארוחת סנדביצים מאולתרת, מרימים רחפן, וחושבים שאנחנו מזהים את הפסגה המיועדת. מכאן הטיפוס מקבל שיפוע היסטרי- 750 מטר טיפוס על פני שלוש וחצי ק"מ.
זה הזמן לספר שלעפרי בכלל לא היתה בעייה לעמוד בקצב שלנו. היא היתה ג'דאית אמיתית. היא בכושר מדהים. כולם מסביבנו כבר הבינו שלא יהיה מסלול שהיא לא תוכל לעמוד בו.
העלייה התלולה מתחילה. לא קל העסק הזה. אחרי חצי הדרך העלייה עוברת למסלול מושלג. חוויה מדהימה לאנשי מדבר שכמונו. שלג מכל הצדדים, כשהשביל עצמו הוא שלג דרוך.  צריך להקפיד על כל צעד וצעד. לתקוע את מקלות ההליכה עמוק בשלג. וכמובן להמשיך לטפס. הגענו למעלה שפוכים אך מבסוטים עד גג העולם (בעצם היינו על גג העולם). הנוף מסביב משגע. מלא פסגות מושלגות, שמיים בהירים, שמש חמימה, ושקט. רק כמה מטיילים אמיצים, כולל ששני הישראלים, חברי ילדות,  שישנו איתנו ויצאו שעה לפנינו בבוקר (מותר להשוויץ).
מכאן צריך להמשיך עוד שני ק"מ עד לרפוחו שבו תיכננו לעשות הפסקה. ההליכה לשם היתה קצת יותר מסוכנת, שכן צעד לא נכון בשלג יכול להביא להחלקה של כמה מאות מטרים למטה.... אז הולכים לאט. בביקתה התפנקנו בקולה (רק 4 יורו למרות החור הנוראי בו הבקתה נמצאת) ועוגת שוקולד יבשה.
מכאן 900 מטר ירידה תלולה מאוד עד לסיום. בדרך עצרנו לקפה שחור וטבילת רגליים (נחסוך את התיאור הרב מיימדי שלהן) בנחל הקפוא. הגענו למטה גאים ביותר. הרפוחה שלנו היה חור בקצה עמק מוקף הרים, רק כביש גישה אחד פתלתל, אין קליטה סלולרית ואפילו אין WIFI.
טל ואיתן הגיעו במונית כשעתיים אחרינו והתיק החסר הגיע אף הוא בשעה 11 בלילה.
מחר מתחילים יומיים מסע אל קורמייאר.  

היום הראשון.....

את היום הראשון התחלנו בתחבורה ציבורית :-) אוטובוס מהמלון לרכבל, אז עלייה ברכבל (לא ייאמן השיפוע) ואז חייבים להתחיל ללכת... ברגל. הרבה.
למעשה בחרנו לקצר קצת את העלייה בתחילת המסלול ולכן עלינו ברכבל. מצד שני זה הוריד אותנו כשני ק"מ מהמסלול... אז חתכנו לשם- COL DE VOZA. משם עלינו על המסלול ולא התאכזבנו. יש יערות, נהרות, בריכות, כפרים ציוריים, עליות ועוד עליות ועוד עליות. סתם, אני סתם מתלונן. המגמה הכללית של היום היתה מישור, עם כמה עליות יפות ולא מעט ירידות תלולות (חושילינג תלולות).
מזג האוויר שיחק לטובתנו ורוב היום היתה שמש טובה. באחד היערות הגענו למערת קרח שנוצרה באחד המדרונות. היה קפוא אבל אחת המנוחות היותר מעניינות.
כבר בלקראת שתיים בצהריים הגענו לקונטמין שהיא העיירה בקצה היום הראשון. 14 ק"מ באו אל סופם. ארוחת צהריים טובה במידה מקומית וקדימה לרפוח'ה שלנו. קיבלנו 5 מיטות בדורמיטורי שלנו, אבל מה של קיבלנו זה את התיק שלנו שלא הגיע בטיסה... הוא עדיין לא הגיע גם לכאן. מעצבן. אז התעצבנו וצעקנו על אל-על בטלפון (כאילו שזה יעזור) והלכנו לקנות את שאר הציוד החסר. אנחנו כבר לא בונים שהתיק יגיע בקרוב.
את השעה האחרונה העברנו עם שני ישראלים שמטיילים וישנים כאן. טל קיבלה מאחד מהם טיפול דיקור סיני ואנחנו קישקשנו איתם על המסלול מחר.
כבר מתארגנים לארוחת ערב ברפוחה. מחר היום הקשה בטרק. 20 ק"מ עם טיפוס רציני. יהיה מעניין.
  

כבר מותשים

ובכלל עוד לא התחלנו את הטרק....
יושב כרגע במרפסת של החדר במלון הקטן שלנו ומשקיף על ההר הגדול והמדהים הזה... מחר נצא להתחיל את הטרק שמקיף אותו. בשלב זה אנחנו כבר מותשים, אחרי מסע ארוך לכאן ואי יכולת להתאפק מלצאת להסתובב בעמק הנפלא הזה.
כך זה היה - אחרי מסיבץ סיום תיכון נוספת הפעם של ההורים של החברים של איתמר (היה גדול), ישנו איזה שעתיים וקמנו למונית שאספה אותנו לנתב"ג. תור עצום חיכה לנו. עצווווווווווום. מה זה???? רק ברגע האחרון הגענו לטיסה, בלי להספיק לאכול/לשתות/לקנות/ולהריח..... ארבע שעות באוויר ונחתנו.... רק שאז הסתבר שאחד התיקים שלנו כלל לא המריא עימנו.... טפסים.... עצבים.... ממשיכים! ... נסיעה של עוד שעה וחצי לעיירה לזוש (בשם הצרפתי יש בערך פי 4 אותיות מהאיות העברי של שם המקום). מקום מטריף! כולו טבע ונוף והר אחד גדול שמשקיף עלינו ללא הפסקה.
נרגשים יצאנו להשלים ציוד ואוכל בשאמוני עיירת המחוז הקרובה. ההתרגשות רק גדלה - עיירה אמיתי של ספורט - כולם כאן באים (במיטב ביגוד הספורט) לעשות איזשהו ספורט - ריצה, טרקים, טיפוס צוקים, אופניים, צניחה, חתירה, סקי ועוד. משהו טוב באוויר של שאמוני. אבל מה... הרגליים כבר כואבות וחוסר השינה נותן את אותותיו. לכן כולם עוד קצת ישנים ואני מתקתק בשקט במרפסת. עוד מעט נתחיל לארגן את תיקי ההליכה למחר, נעבור על המסלול, ארוחת ערב ולישון. מחר מתחילים את הטור דה מון-בלאן!!!!!!