היום השמיני

בבוקר קמנו בדירה המשובצרת שלנו שעל האגם. היה יחסית רגוע ושקט. ארוחת הבוקר היתה טובה כפי שציפינו, על אף שהסתבר שהחמאה שנקנתה היא חמאת שום שמתאימה לסטייקים ולא לחביתות....התפשרנו על ביצים קשות.
מכאן התחלנו במגמת ירידה לאורך חמישה קילומטרים. רובם לאורך הנחל ובין שדות ירוקים. אז התחילה לה עוד עלייה. ארוכה ומתישה. ניכר היה שזה כבר היום השמיני ושגם הגוף וגם הנפש מעט עייפים. קשה ברגליים וקשה גם מנטלית. קשה יותר להתקדם. יותר עצירות ויותר תלונות. צריך הרבה יותר סבלנות. היום גם היה חם יותר ולא אטרקציות מסוג שלג ועל כן הכל היה כבד יותר. חצי שעה מעל גובה העצים, ואחרי יותר משעתיים וחצי טיפוס בסה'כ, הגענו לרפוחה שנמצא סמוך לפסגת ההר. כהרגלנו התרעננו בבירה וקולה עם לא מעט מטפסים וחבורות (היום סופשבוע ועל כן יש הרבה יותר מטיילים בשביל, כולל לא מעט מטיילי יום). 
ממשיכים. עוד כמה מאות מטרים מגיעים לפסגה ומיד מתחילים לרדת. מחפשים צל ומקום נוח לאכול ארוחת צהריים. מכאן יש חמישה קילומטרים בירידה אל עבר המלון שלנו. זאת הפעם הראשונה שקיבלנו שלושה חדרים זוגיים נפרדים. מוזר. עדיין יותר טוב מהדורמטורי שייש להם להציע.
בארוחת הערב אנחנו כבר מריחים את הסוף. עושים תכנונים לכל הימים שנותרו ( שלושה ). מחר יש אופציה של רכבל במקום ירידה רצחנית. ייתכן וזאת הזריקה המורלית שאנחנו צריכים, כי היום מתחיל בעלייה השלישית הכי קשה. מה שבטוח זה שיהיה מעניין.