היום העשירי

היום העשירי הוא הקצר שבמסע. רק 8 קילומטרים. גם הטיפוס וגם הירידה לא נוראיים בכלל. כמעט יום מיותר לולא הוא היה עובר כולו ברכס ההרים המקביל למון בלאן. מה שאומר שבמרבית היום יש נוף מדהים וההר נראה קרוב ומכובד.
גם היום בחרנו להתפצל. בחצי הדרך איתמר ואני חתכנו לטיול לאגם הלבן, בעוד השאר המשיכו עוד כמעט שעתיים לרפוחה שלנו שעל צלע ההר מתחת לאחד הרכבלים הרבים שייש כאן.
הטיול של איתמר ושלי הצריך טיפוס של 850 מטר אל קצה הרכס. גם הוא התחיל בשביל שעובר ביער, לאט לאט נעלמים העצים והתוואי הופך לסלעי יותר עם צמחייה נמוכה. ממשיכים בכמה סולמות ומדרגות מיוחדות, עוברים לטיפוס קצר בשלג.... ואז (אחרי שעה וחצי טיפוס ) מגיעים לאגם הלבן- Lac Blanc. זה אגם לא גדול, שעד לפני שלושה שבועות היה כולו קפוא ( מכאן שמו). במשך השבועות האחרונים התחיל להתמוסס חלק מהקרחון שעל האגם ונוצרה מובלעת קטנה של מים. בתמונות שראינו בשבועות האחרונים בפייסבוק ראינו איך כל יום שטח המים הולך וגדל. היום בערך עשירית ממנו מים והיתר קרחון. גם בחלק המיימי אפשר למצוא קרחונים צפים..... כל זה לא הפריע לאיתמר ולי להיכנס למים בקפיצת ראש ומהר מהר לצאת רועדים מקור. היינו בין המטורפים הבודדים שהעזו לבדוק את הטמפרטורה.... אנחנו יכולים לאשר שהיא מאוד מאוד קרובה לאפס מעלות.
אחרי שהחזרנו את חום הגוף, צילמנו את האזור המופלא הזה, ושתינו את הקולה שקיררנו בשלג, או אז פצחנו בעוד דהרה למטה אל עבר הרפוחה. הליכה שהיתה צריכה להימשך 75 דקות הסתיימה עם חיוך אחרי 40!
עכשיו אנחנו אחרי ארוחת ערב סבירה ברפוחה שלנו. שוב דורמיטורי, שוב מקלחת לא משהו, אך הפעם נראה שהם קצת הגזימו במחיר ביחס לתמורה. אפילו אין טלוויזיה או ווי-פאי כדי לראות את משחק שמינית הגמר האחרון.
מחר זה כבר ממש היום האחרון. לרובנו יהיה זה יום קצר. איתמר עוד מתכנן לסיים את כל המסלול.
עוד יום אחד למנאייק.

נפרדים משוויץ

היום התשיעי הוא יום שעל פניו נראה קשה יותר ממה שהוא באמת. המספרים מדברים על 1069 מטר טיפוס מצטבר ו- 1178 מטר ירידה מצטברת. כל זה על פני 'רק' 13 קילומטרים. מה שאומר שצריך להתמודד עם עליות חדות וירידות חדות לא פחות.
הפעם החלטנו לוותר על ארוחת הבוקר השוויצרית שעולה ביוקר ובדרך-כלל מסתכמת בלחם עם חמאה, ובמקום זאת לקנות פרודוקטים בעיירה טריינט הסמוכה. אחרי חצי שעה של ירידה הגענו לטריינט כדי לגלות שהיא עיירה מתה - אין בה מכולת ולא מסעדה לארוחת בוקר. אז טחנו את האוכל מאתמול בחנייה בעיירה.
מכאן התחיל הטיפוס האיימתני של היום. ההתחלה היתה ביערות ורק אחרי כשעתיים יצאנו לתכסית חשופה יותר עם כתמי שלג ופלגי מים. עפרי ואיתן המציאו ראפ על פורטנייט, איתמר כבר מזמן נרקב בפיסגה, טל התקדמה לאט מאחור ואני החלטתי להגביר קצב לקראת הסוף ולרוץ קדימה. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לפסגה. זאת גם נקודת הגבול בין שוויץ וצרפת. שמחנו לחזור לצרפת. החלק השוויצרי של המסלול פחות יפה ופחות מעניין, ומאידך יותר יקר. שמחנו גם שסיימנו את הטיפוס הארוך ושהגענו שוב לפסגה מרתקת ביופייה. כל העמק של שמוני נפרס למטה, משמאלו הר המון בלאן במלוא הדרו, ומסביב הכל פסגות מושלגות. אנחנו הרבה יותר אוהבים את הנוף הזה על פני היערות והאחו של שוויץ.
מכאן התפצלנו. טל, עפרי ואיתן ירדו ברכבלים ואילו איתמר ואני דהרנו למטה במהירות. ירידה ארוכה וחדה, אבל כייפית. בדרך ניתן לראות רוכבי אופניים, דאון היל, דוהרים למטה במסלולים מקבילים ומותאמים.
הגענו בנפרד לרפוחה שלנו. קיבלנו דורמיטורי עם תנאים סבירים, לא יותר. יצאנו לטייל בעיירה השכנה, ארג'נטיר, שם אכלנו ארוחה מלאה במאפייה מצויינת. מתחילים לסכם את המסע. בשלב הזה הסוף כבר ממש מורגש.

היום השמיני

בבוקר קמנו בדירה המשובצרת שלנו שעל האגם. היה יחסית רגוע ושקט. ארוחת הבוקר היתה טובה כפי שציפינו, על אף שהסתבר שהחמאה שנקנתה היא חמאת שום שמתאימה לסטייקים ולא לחביתות....התפשרנו על ביצים קשות.
מכאן התחלנו במגמת ירידה לאורך חמישה קילומטרים. רובם לאורך הנחל ובין שדות ירוקים. אז התחילה לה עוד עלייה. ארוכה ומתישה. ניכר היה שזה כבר היום השמיני ושגם הגוף וגם הנפש מעט עייפים. קשה ברגליים וקשה גם מנטלית. קשה יותר להתקדם. יותר עצירות ויותר תלונות. צריך הרבה יותר סבלנות. היום גם היה חם יותר ולא אטרקציות מסוג שלג ועל כן הכל היה כבד יותר. חצי שעה מעל גובה העצים, ואחרי יותר משעתיים וחצי טיפוס בסה'כ, הגענו לרפוחה שנמצא סמוך לפסגת ההר. כהרגלנו התרעננו בבירה וקולה עם לא מעט מטפסים וחבורות (היום סופשבוע ועל כן יש הרבה יותר מטיילים בשביל, כולל לא מעט מטיילי יום). 
ממשיכים. עוד כמה מאות מטרים מגיעים לפסגה ומיד מתחילים לרדת. מחפשים צל ומקום נוח לאכול ארוחת צהריים. מכאן יש חמישה קילומטרים בירידה אל עבר המלון שלנו. זאת הפעם הראשונה שקיבלנו שלושה חדרים זוגיים נפרדים. מוזר. עדיין יותר טוב מהדורמטורי שייש להם להציע.
בארוחת הערב אנחנו כבר מריחים את הסוף. עושים תכנונים לכל הימים שנותרו ( שלושה ). מחר יש אופציה של רכבל במקום ירידה רצחנית. ייתכן וזאת הזריקה המורלית שאנחנו צריכים, כי היום מתחיל בעלייה השלישית הכי קשה. מה שבטוח זה שיהיה מעניין.

היום השביעי לטרק

היום השביעי נחשב לקל ביותר במסלול. "רק" 15 קילומטרים, "רק" 420 מטר טיפוס. מכיוון שהיומיים הבאים תובעניים יותר החלטנו שטל ואיתן יוותרו על הטיול היום וינוחו קצת. הם עלו על אוטובוס מלה-פולי ואחרי החלפת אוטובוס אחד הגיעו לשמפקס.
שלושתנו יצאנו למסע בידיעה שיש לנו זמן. ואכן מיד ביציאה מהעיירה נתקלנו בפארק אתגרי שהיה בו קיר טיפוס משוכלל. מכיוון שזהו התחביב התורן של איתמר מצאנו את עצמנו מטפסים על כל הקירות במשך כחצי שעה. שתי דקות אחר כך ראינו שני מטפסים על קיר ההר משמאל בגובה של כ- 150 מטר. נעמדנו לצפות ולנתח. מרתק. משם המשכנו בקצב מהיר כשהמסלול עובר במקביל לנהר, מדי פעם באחו שווייצרי ומדי פעם ביער שווייצרי. הכל מסביב ירוק ופראי.
הדרך ממשיכה ועוברת בעיירות ציוריות עם בתי עץ חומים. לכולם מלאי עצי הסקה בלי סוף, בעדניות פורחים פרחים צבעוניים, הדשא ירוק ומכוסח למשעי, ולחלקם גמדי גינה ו/או תרנגולות בחצר. הכל שליו ופסטוראלי.
לפני העלייה עוצרים ליד הנחל. מוציאים צהריים, קפה שחור וקולה שתתקרר בנהר. טובלים רגליים ונחים. קר ומרענן.
מכאן רק עלייה. עולים מהר (עפרי מדי פעם תתלונן, תתנשף, אבל היא חזקה וממשיכה ). מישהו קישט את העלייה בפסלי עץ יפים אחת לכמה מאות מטרים. נחמד מצידו. זה מאפשר שנייה מנוחה בדהרה למעלה. ממש לפני שהגענו, פתאום קיר אבן של כ- 30 מטר ועליו מטפסים. יש שם שני זוגות מקצועיים ועוד משפחה מקומית בבילוי שבת טיפוסי (משחק מילים כזה :-)). המדהים הוא שהילדה הבלונדינית שלהם, בת התשע, מטפסת על הקיר הזה כאילו היתה ספיידרמן. לא ייאמן מה שהיא עשתה.
אחרי עוד 25 דקות הגענו לעיירה שמפקס. אחת היפות שהיינו בהן. היא שוכנת על אגם באותו השם, והבית שלנו הוא דירת שני חדרים מודרנית, על האגם. מה עוד צריך הבנאדם. איתמר ואני קפצנו לאגם הקפוא, ואחר כך יצאנו לשייט על סירת פדלים כשעפרי חותרת בסאפ ליד. מכאן המשכנו לפאב המקומי לראות את צרפת מנצחת את ארגנטינה בשמינית גמר המונדיאל. כל באי הפאב יצאו מרוצים.
עכשיו כבר תשע בערב. עוד יש אור יום בחוץ. רק הברווזים שטים באגם. הכל שקט ופסטוראלי. מקום מטמטם. בינתיים פורטוגל משווה 1:1 בשמינית הגמר מול אורוגוואי. רובנו מעדיפים שאורוגוואי תנצח במשחק.
מחר ארוחת בוקר בהכנה עצמית. לשם שינוי יש ביצים וירקות. אין נקניק ואין גבינה.

היום השישי והסימבולי

היום שברנו כמה סטטיסטיקות - חצינו את מאה הקילומטרים, עברנו את מחצית מימי הטרק, עברנו מאיטליה לשוויץ, ובפעם הראשונה כל המשפחה עמדה 'בזמנים המומלצים' של העלייה במסלול (כמעט, טל פספסה את הדדליין בשלוש דקות ).
שוב בוקר שמתחיל הישר בעלייה. אחת הקשות שידענו- 900 מטר טיפוס עד לגובה 2537. ההליכה התחילה באופן סביר בסמוך לנהר, אבל אז, או אז..... פתאום שברנו ימינה והתחלנו לטפס את הנשמה שלנו למעלה. עלייה כזאת נמשכת יותר משלוש שעות, כשזמן המנוחה המצטבר לא עולה על 25 דקות. בשלב מסוים בדרך יש את רפוחה אלנה שבו נפגשנו למנוחה רצינית יותר. כל השאר הוא הפסקות קלות להסדרת נשימה, שתייה, סידור בירכיים למי שצריך, ויאללה לעבודה (אין רחפן 😟). הרבה נחישות.
בפסגה איתמר מחכה לנו עם תה חם. הוא כבר כמעט התקרר עד שהגענו. בפיסגה עוברים מאיטליה לשוויץ. נראה שיותר קר בשוויץ. צריך להתחיל להתלבש טוב יותר.
מכאן חיכתה לנו ירידה של 900 מטר על פני 10 קילומטרים. לא נורא. זה התחיל קר, קצת מעברי שלג, קצת החלקות בשלג עד שהגענו לעוד בירה וקולה ברפוחה פיול שבדרך. מכאן הדרך היתה במקביל לנהר כשאנחנו ממשיכים לרדת אל עבר העיירה לה-פולי. עיירה קטנה ונחמדה, יש לנו רפוחה קרוב לנהר, חדר דורמטורי עם ארבע מיטות קומותיים. בינתיים אנחנו לבד. נקווה שימשיך ככה. על ארוחת הערב של המקום וויתרנו כי לא נראה לנו שהילדים ייהנו מפונדו גבינות (עם כל הכבוד לגבינות השוויצריות ). אנחנו נלך למרכז העיירה למצוא פיצה.
מחר יום ברגוע. רק 15 קילומטרים עם מעט עליות וירידות.

מנוחה לא עושה לנו טוב

אתמול היה לנו יום מנוחה. קמנו יחסית מאוחר, בילינו הרבה בווי-פאי, ונסענו למעיינות החמים שליד קורמייאר. מדובר בקומפלקס מפנק, סטייל חלוקים לבנים, שמכיל עשרות בריכות, עם שפריצים של ג'קוזי מכל כיוון אפשרי, מפלים, סאונות ועוד. חלקנו מיצה אחרי שעה וחלקנו התפנק גם במסאז'. בדרך חזרה עצרנו בעיר לקניות וחזרה למלון לארוחת ערב והתארגנויות. הלכנו לישון עייפים מכל הפינוק הזה.
בבוקר בקושי הצלחנו לזוז. הגוף המתפנק רצה לחזור למעיינות החמים. בטח שהוא לא רצה לטפס 600 מטר על הבוקר. חוסר התחשבות. ואכן, 600 המטרים טיפוס האלה ארכו הרבה זמן ודרשו הרבה כוחות. לקח זמן להסביר לגוף שאנחנו שוב בטרק ושאין סיכוי שחוזרים למעיינות החמים. רק בסוף העלייה הוא הבין, כשהרגליים כבר מאוד כאבו, רק אז הוא הבין שהלך עליו. תרתי משמע.
היופי במסלול ביום החמישי הוא שאתה הולך צמוד להר מצד מזרח ולאורך רוב היום יש זווית ראייה מדהימה של הפיסגה. זאת גם זווית נהדרת לתמונות (רק חבל שגוגל לא נותן לי להעלות אותן לבלוג). מרגע שמגיעים למעלה המסע ממשיך על צלע ההר עם כמה הבלחות של עליות קצרות, אבל באופן כללי המסלול מישורי. בחלקים רבים הוא גם עובר ביער צפוף שמספק צל וחידוש ברמת הנוף. אחרי עוד 7 ק"מ מגיעים לרפוחה בונאטי. גם הפעם מדובר במבנה שמיקם את עצמו באופן מושלם על צלע ההר כשהוא פונה הישר אל פסגת המון בלאן. גם הפעם הוא מיקם את עצמו כך שצריך להשלים חתיכת טיפוס כדי להגיע אליו. לא רק לטפס אלא לפלס את דרכך דרך פרות איטלקיות גדולות ושמנות (לכולן יש קרניים משום מה ). אבל כשמגיעים למעלה הנוף באמת מטמטם והמקום מקרין שקט ואחוות מטיילים. אז הרמנו לחיים בירה וקולה, הרמנו רחפן והמשכנו הלאה.
בדרך כלל היום החמישי מסתיים ברפוחה בונאטי. אנחנו בחרנו להמשיך עוד חמישה קילומטרים כדי להגיע לבקתה שאליה ניתן להביא את התיקים שלנו. זאת היתה החלטה נבונה מהבחינה הלוגיסטית אבל קשה מבחינת ההליכה. כבר לא היה לנו כח וסבלנות ורצינו להגיע. ההליכה לא היתה קשה. פשוט רצינו כבר מקלחת ולנוח. הגענו בשעה חמש וחצי, אחרי כמעט עשר שעות בדרך. לשמחתנו מצאנו  מקום מפנק בנקודה פסטורלית על נהר, וחדרים מקסימים.
אז קרה האסון. יצאתי לצלם את הנהר עם הרחפן ובאחד השוטים הוא נתקע בעץ ונפל על הגב. נשברו כמה פרופלורים. נקווה שלא יותר מזה. לך תמצא פרופלורים בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים. מעצבן מאוד 😠

המסע לקורמייאר

הימים השלישי והרביעי למסע אורכים 35 ק"מ ביחד ובסופם מגיעים לעיירת הסקי האיטלקית קורמייאר. אבל כמו כל מסע טוב בטור-דה-מון-בלאן, גם הוא מתחיל בעלייה... ועוד איזה עלייה. הכי קשה בטיול. הפעם אנחנו בהרכב מלא. זה אומר ילד תותח, אבל בן עשר, ואישה (קצת יותר מעל גיל 10) עם כמה וכמה פריצות בגב. מהצד השני- איתמר ועפרי, הגם שהם בולטים בצעירותם במרקם האנושי כאן, הם מההולכים הטובים יותר, ועל כך יעיד הקצב שלנו ביום האתמול.
חמשת הקילומטרים הראשונים הם עלייה מתונה לאורך נהר שלאורכו אגמים וכתמי שלג. לאט לאט מתחילים לצבור גובה. 300 מטר על פני חמישה ק"מ הליכה. ואז מגיעים למקום שקיבל את השם "הרפוחה של מוטי" (עיוות של השם הצרפתי ). כאן מתחילה העלייה האמיתית (700 מטר). אפשר מלמטה לראות את הזיג-זג של תחילת העלייה. שיחררנו את איתמר ועפרי, אמרנו תפילת הדרך (סתם, לא באמת) והתחלנו לטפס. איתן התחיל טוב וקצת ברחנו לטל. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו וטיפסנו.... בלי סוף. ככל שמתקדמים מתקצר משך ההליכה בין הפסקה להפסקה, ומאידך ההפסקה הולכת ומתארכת. קשה אבל ממשיכים. איתן נחוש להוכיח לכולם שהוא מסוגל. הוא תותח אמיתי. לאט לאט הסביבה מתכסה בשלג. בהרים מסביב כבר אפשר לראות עננים בגובה שלנו. אחרי שעתיים וחצי של טיפוס מתיש הגענו לפסגה. שם פגשנו את איתמר ועפרי שחיכו לנו 50 דקות (ארוכות).  גם הפסגה הזאת מוקפת פסגות לבנות והמון שלג לבן וצחור. לפנינו נפרסת ירידה ארוכה אל תוך עמק עצום. תכף נגיע לשם. כרגע צריך (בסדר הזה)  להרים רחפן, לנוח, לאכול ולהשתולל בשלג. מצב הרוח היה גבוה. הוא הלך והשתפר כשהתחלנו לרדת.... הקילומטר הראשון היה עמוס בהליכה בשיפוע בשלג מה שכלל החלקות תחת והחלקות סמי-סקי. בקיצור ההשתוללות המשיכה גם בירידה. הירידה היתה ארוכה אבל בשיפוע סביר. יורדים ויורדים ויורדים עד שמגיעים לעמק עם דלתא ענקית שמנקזת את מי הפשרת השלגים. הולכים לאורך הדלתא עוד כקילומטר ואז, משום מקום, על צלע ההר, בצד שמאל, מתגלה רפוחה אליזבטה. מבנה אבן שנראה כאילו תלוי בין מפלים ושלגים. הבעיה היחידה שעוד צריך לטפס אליו, אבל שווה. זה רפוחה מבודד שכל מטרתו לשרת את המטיילים. מקום מקסים. קיבלנו חדר קטן עם חמש מיטות וירדנו לחדר אוכל להתחבר לווי-פי. כמובן. שוב פגשנו חלק מהשותפים למסע, עם חלקם זה כבר לילה שלישי ביחד וכולם מתפעלים מתופעת הטבע בת העשר שעושה את המסלול. ארוחת הערב היתה לא משהו, אבל לא הפריעה לילדים להשתולל טרם שינה.
היום השני מזמן למטיילים דילמה לא פשוטה- אפשר ללכת במסלול הרגיל ואז לטפס 400 מטר גובה בשיפוע רצחני ואז ללכת עוד 8 ק"מ ולרדת כאלף מטר גובה בפחות משישה ק"מ. בקיצור- אופציה ראשונה קשה ודופקת בירכיים. אופציה שנייה היא ללכת 8 קמ, לעלות על אוטובוס ולהגיע לקורמייאר רגועים, נינוחים ובשעה סבירה. התלבטנו בערב, ואז התלבטנו בבוקר, ואז התלבטנו אחרי ארבעה קמ בנקודת הפיצול. בסוף החלטנו..... ללכת את כל המסלול. מטורפים. בעיקר אחרי שראינו לא מעט מטיילים שוויתרו ובחרו באופציה השנייה. על בחירות לא נכונות משלמים. היתה עלייה קריעה. לא ברור איך אבל למרות שזה כבר היום הרביעי שהרגליים סוחבות קילומטראז ארוך, איכשהו מוצאים כח וסבלנות לעליות מתישות, ואפילו נהנים מזה. שוב מגיעים לפסגה, שוב איתמר כבר מחכה, שוב רחפן, שוב אוכל, שוב מנוחה. נשמע משעמם אבל ממש לא. הר המון בלאן נמצא כל כך קרוב, כל כך אדיר ויפה. נוף עוצמתי במיוחד. קשה לתאר. זה כמו מתוך גלוייה.
כשהייתי קטן היה להורים שלי חבר שעבד בסניף הישראלי של חברת תרופות שוויצרית. כל שנה הוא היה נותן לנו לוח שנה עם תמונות של הרים גבוהים ומושלגים. ככה בדיוק זה נראה במסע הזה שלנו.
מהפיסגה ממשיכים בירידה מתונה. עוברים בעוד מעברי שלג, בבריכת מי שלגים קפואה (איתמר נכנס) ואחרי מספר קילומטרים מגיעים אל הרכבל שמעל העיר קורמייאר. שם אנחנו מתפנקים עם בירה וכמובן פסטה (איפהשהו בדרך עברנו לאיטליה). נחים בשמש מנופחים מגאווה. הבעייה היא שגם במקום הזה יש דילמה..... למרות שהרכבל לא עובד אפשר עדיין לקחת טרמפ למטה ולחסוך ירידה תלולה של 1000 מטר. מטעויות לומדים, אבל לא אצלנו (חלקנו תמיד היו תלמידים גרועים ). אנחנו יורדים ברגל. היה יותר טוב ממה שפחדנו. מה שהיה מתיש זה ההליכה מתחתית ההר ועד למלון. עוד שני קילומטרים לספירה. אבל המלון יפה ומפנק. אווירה אירופאית כבדה משהו.
בארוחת הערב כבר דפקנו כמה פיצות, לזניה וקלצוני וכמובן יין אדום ובירה כמיטב המסורת.
מחר יום מנוחה בקורמייאר. מחדשים את הגוף והשרירים במעיינות החמים שליד העיר.