המסע לקורמייאר

הימים השלישי והרביעי למסע אורכים 35 ק"מ ביחד ובסופם מגיעים לעיירת הסקי האיטלקית קורמייאר. אבל כמו כל מסע טוב בטור-דה-מון-בלאן, גם הוא מתחיל בעלייה... ועוד איזה עלייה. הכי קשה בטיול. הפעם אנחנו בהרכב מלא. זה אומר ילד תותח, אבל בן עשר, ואישה (קצת יותר מעל גיל 10) עם כמה וכמה פריצות בגב. מהצד השני- איתמר ועפרי, הגם שהם בולטים בצעירותם במרקם האנושי כאן, הם מההולכים הטובים יותר, ועל כך יעיד הקצב שלנו ביום האתמול.
חמשת הקילומטרים הראשונים הם עלייה מתונה לאורך נהר שלאורכו אגמים וכתמי שלג. לאט לאט מתחילים לצבור גובה. 300 מטר על פני חמישה ק"מ הליכה. ואז מגיעים למקום שקיבל את השם "הרפוחה של מוטי" (עיוות של השם הצרפתי ). כאן מתחילה העלייה האמיתית (700 מטר). אפשר מלמטה לראות את הזיג-זג של תחילת העלייה. שיחררנו את איתמר ועפרי, אמרנו תפילת הדרך (סתם, לא באמת) והתחלנו לטפס. איתן התחיל טוב וקצת ברחנו לטל. טיפסנו וטיפסנו וטיפסנו וטיפסנו.... בלי סוף. ככל שמתקדמים מתקצר משך ההליכה בין הפסקה להפסקה, ומאידך ההפסקה הולכת ומתארכת. קשה אבל ממשיכים. איתן נחוש להוכיח לכולם שהוא מסוגל. הוא תותח אמיתי. לאט לאט הסביבה מתכסה בשלג. בהרים מסביב כבר אפשר לראות עננים בגובה שלנו. אחרי שעתיים וחצי של טיפוס מתיש הגענו לפסגה. שם פגשנו את איתמר ועפרי שחיכו לנו 50 דקות (ארוכות).  גם הפסגה הזאת מוקפת פסגות לבנות והמון שלג לבן וצחור. לפנינו נפרסת ירידה ארוכה אל תוך עמק עצום. תכף נגיע לשם. כרגע צריך (בסדר הזה)  להרים רחפן, לנוח, לאכול ולהשתולל בשלג. מצב הרוח היה גבוה. הוא הלך והשתפר כשהתחלנו לרדת.... הקילומטר הראשון היה עמוס בהליכה בשיפוע בשלג מה שכלל החלקות תחת והחלקות סמי-סקי. בקיצור ההשתוללות המשיכה גם בירידה. הירידה היתה ארוכה אבל בשיפוע סביר. יורדים ויורדים ויורדים עד שמגיעים לעמק עם דלתא ענקית שמנקזת את מי הפשרת השלגים. הולכים לאורך הדלתא עוד כקילומטר ואז, משום מקום, על צלע ההר, בצד שמאל, מתגלה רפוחה אליזבטה. מבנה אבן שנראה כאילו תלוי בין מפלים ושלגים. הבעיה היחידה שעוד צריך לטפס אליו, אבל שווה. זה רפוחה מבודד שכל מטרתו לשרת את המטיילים. מקום מקסים. קיבלנו חדר קטן עם חמש מיטות וירדנו לחדר אוכל להתחבר לווי-פי. כמובן. שוב פגשנו חלק מהשותפים למסע, עם חלקם זה כבר לילה שלישי ביחד וכולם מתפעלים מתופעת הטבע בת העשר שעושה את המסלול. ארוחת הערב היתה לא משהו, אבל לא הפריעה לילדים להשתולל טרם שינה.
היום השני מזמן למטיילים דילמה לא פשוטה- אפשר ללכת במסלול הרגיל ואז לטפס 400 מטר גובה בשיפוע רצחני ואז ללכת עוד 8 ק"מ ולרדת כאלף מטר גובה בפחות משישה ק"מ. בקיצור- אופציה ראשונה קשה ודופקת בירכיים. אופציה שנייה היא ללכת 8 קמ, לעלות על אוטובוס ולהגיע לקורמייאר רגועים, נינוחים ובשעה סבירה. התלבטנו בערב, ואז התלבטנו בבוקר, ואז התלבטנו אחרי ארבעה קמ בנקודת הפיצול. בסוף החלטנו..... ללכת את כל המסלול. מטורפים. בעיקר אחרי שראינו לא מעט מטיילים שוויתרו ובחרו באופציה השנייה. על בחירות לא נכונות משלמים. היתה עלייה קריעה. לא ברור איך אבל למרות שזה כבר היום הרביעי שהרגליים סוחבות קילומטראז ארוך, איכשהו מוצאים כח וסבלנות לעליות מתישות, ואפילו נהנים מזה. שוב מגיעים לפסגה, שוב איתמר כבר מחכה, שוב רחפן, שוב אוכל, שוב מנוחה. נשמע משעמם אבל ממש לא. הר המון בלאן נמצא כל כך קרוב, כל כך אדיר ויפה. נוף עוצמתי במיוחד. קשה לתאר. זה כמו מתוך גלוייה.
כשהייתי קטן היה להורים שלי חבר שעבד בסניף הישראלי של חברת תרופות שוויצרית. כל שנה הוא היה נותן לנו לוח שנה עם תמונות של הרים גבוהים ומושלגים. ככה בדיוק זה נראה במסע הזה שלנו.
מהפיסגה ממשיכים בירידה מתונה. עוברים בעוד מעברי שלג, בבריכת מי שלגים קפואה (איתמר נכנס) ואחרי מספר קילומטרים מגיעים אל הרכבל שמעל העיר קורמייאר. שם אנחנו מתפנקים עם בירה וכמובן פסטה (איפהשהו בדרך עברנו לאיטליה). נחים בשמש מנופחים מגאווה. הבעייה היא שגם במקום הזה יש דילמה..... למרות שהרכבל לא עובד אפשר עדיין לקחת טרמפ למטה ולחסוך ירידה תלולה של 1000 מטר. מטעויות לומדים, אבל לא אצלנו (חלקנו תמיד היו תלמידים גרועים ). אנחנו יורדים ברגל. היה יותר טוב ממה שפחדנו. מה שהיה מתיש זה ההליכה מתחתית ההר ועד למלון. עוד שני קילומטרים לספירה. אבל המלון יפה ומפנק. אווירה אירופאית כבדה משהו.
בארוחת הערב כבר דפקנו כמה פיצות, לזניה וקלצוני וכמובן יין אדום ובירה כמיטב המסורת.
מחר יום מנוחה בקורמייאר. מחדשים את הגוף והשרירים במעיינות החמים שליד העיר.