מנוחה לא עושה לנו טוב

אתמול היה לנו יום מנוחה. קמנו יחסית מאוחר, בילינו הרבה בווי-פאי, ונסענו למעיינות החמים שליד קורמייאר. מדובר בקומפלקס מפנק, סטייל חלוקים לבנים, שמכיל עשרות בריכות, עם שפריצים של ג'קוזי מכל כיוון אפשרי, מפלים, סאונות ועוד. חלקנו מיצה אחרי שעה וחלקנו התפנק גם במסאז'. בדרך חזרה עצרנו בעיר לקניות וחזרה למלון לארוחת ערב והתארגנויות. הלכנו לישון עייפים מכל הפינוק הזה.
בבוקר בקושי הצלחנו לזוז. הגוף המתפנק רצה לחזור למעיינות החמים. בטח שהוא לא רצה לטפס 600 מטר על הבוקר. חוסר התחשבות. ואכן, 600 המטרים טיפוס האלה ארכו הרבה זמן ודרשו הרבה כוחות. לקח זמן להסביר לגוף שאנחנו שוב בטרק ושאין סיכוי שחוזרים למעיינות החמים. רק בסוף העלייה הוא הבין, כשהרגליים כבר מאוד כאבו, רק אז הוא הבין שהלך עליו. תרתי משמע.
היופי במסלול ביום החמישי הוא שאתה הולך צמוד להר מצד מזרח ולאורך רוב היום יש זווית ראייה מדהימה של הפיסגה. זאת גם זווית נהדרת לתמונות (רק חבל שגוגל לא נותן לי להעלות אותן לבלוג). מרגע שמגיעים למעלה המסע ממשיך על צלע ההר עם כמה הבלחות של עליות קצרות, אבל באופן כללי המסלול מישורי. בחלקים רבים הוא גם עובר ביער צפוף שמספק צל וחידוש ברמת הנוף. אחרי עוד 7 ק"מ מגיעים לרפוחה בונאטי. גם הפעם מדובר במבנה שמיקם את עצמו באופן מושלם על צלע ההר כשהוא פונה הישר אל פסגת המון בלאן. גם הפעם הוא מיקם את עצמו כך שצריך להשלים חתיכת טיפוס כדי להגיע אליו. לא רק לטפס אלא לפלס את דרכך דרך פרות איטלקיות גדולות ושמנות (לכולן יש קרניים משום מה ). אבל כשמגיעים למעלה הנוף באמת מטמטם והמקום מקרין שקט ואחוות מטיילים. אז הרמנו לחיים בירה וקולה, הרמנו רחפן והמשכנו הלאה.
בדרך כלל היום החמישי מסתיים ברפוחה בונאטי. אנחנו בחרנו להמשיך עוד חמישה קילומטרים כדי להגיע לבקתה שאליה ניתן להביא את התיקים שלנו. זאת היתה החלטה נבונה מהבחינה הלוגיסטית אבל קשה מבחינת ההליכה. כבר לא היה לנו כח וסבלנות ורצינו להגיע. ההליכה לא היתה קשה. פשוט רצינו כבר מקלחת ולנוח. הגענו בשעה חמש וחצי, אחרי כמעט עשר שעות בדרך. לשמחתנו מצאנו  מקום מפנק בנקודה פסטורלית על נהר, וחדרים מקסימים.
אז קרה האסון. יצאתי לצלם את הנהר עם הרחפן ובאחד השוטים הוא נתקע בעץ ונפל על הגב. נשברו כמה פרופלורים. נקווה שלא יותר מזה. לך תמצא פרופלורים בעיירות הקטנות בהן אנחנו עוברים. מעצבן מאוד 😠