היום השלושים

ככה לפחות זה מרגיש... כאילו אנחנו הולכים כבר שלושים ימים ובעצם סיימנו רק את היום השני להליכה.
בבוקר נפרדנו מטל ואיתן ויצאנו ליום הקשה ביותר במסלול - 20 ק"מ עם עלייה מצטברת של 1316 מטר. לשם הפרופורציות - גובה הטיפוס המצטבר מחוף הים בחיפה ועד לאוניברסיטה הוא כ-400 מטר. 1300 מטר זה המון המון.
המסלול מתחיל בארבעה קילומטר במישור עד לכנסייה חבוייה ויפה. שם, מיד אחרי הגישרון שעל הנחל (יש נחלים בכל מקום), פונים ימינה והופ מתחילה העלייה, או לפחות מה שבשלב זה נקרא עלייה. ההליכה מקסימה. פתאום רואים שייש לא מעט אנשים על השביל. מתחילים לזהות את הישראלים האלה, האמריקאים האלה, הזקנים האלה והבן והאב האלה. יש כאן מכל הסוגים ומכל הגילאים שבין 18 ל- 70 (כמובן שלא ילדים בני 10 או 14). בשלב זה הרבה אירופאיים, חלקם באו רק לעשות מסלול מאתגר בסופ"ש.
בחלק הזה של העלייה המסלול מטפס על שביל בתוך יער במקביל לנהר ששוצף משמאל, כשכל 200 מטר יש מפל יפה מקודמו. הכל מי הפשרת שלגים. אחרי 10 ק"מ השלמנו 500 מטר טיפוס. עוצרים לארוחת סנדביצים מאולתרת, מרימים רחפן, וחושבים שאנחנו מזהים את הפסגה המיועדת. מכאן הטיפוס מקבל שיפוע היסטרי- 750 מטר טיפוס על פני שלוש וחצי ק"מ.
זה הזמן לספר שלעפרי בכלל לא היתה בעייה לעמוד בקצב שלנו. היא היתה ג'דאית אמיתית. היא בכושר מדהים. כולם מסביבנו כבר הבינו שלא יהיה מסלול שהיא לא תוכל לעמוד בו.
העלייה התלולה מתחילה. לא קל העסק הזה. אחרי חצי הדרך העלייה עוברת למסלול מושלג. חוויה מדהימה לאנשי מדבר שכמונו. שלג מכל הצדדים, כשהשביל עצמו הוא שלג דרוך.  צריך להקפיד על כל צעד וצעד. לתקוע את מקלות ההליכה עמוק בשלג. וכמובן להמשיך לטפס. הגענו למעלה שפוכים אך מבסוטים עד גג העולם (בעצם היינו על גג העולם). הנוף מסביב משגע. מלא פסגות מושלגות, שמיים בהירים, שמש חמימה, ושקט. רק כמה מטיילים אמיצים, כולל ששני הישראלים, חברי ילדות,  שישנו איתנו ויצאו שעה לפנינו בבוקר (מותר להשוויץ).
מכאן צריך להמשיך עוד שני ק"מ עד לרפוחו שבו תיכננו לעשות הפסקה. ההליכה לשם היתה קצת יותר מסוכנת, שכן צעד לא נכון בשלג יכול להביא להחלקה של כמה מאות מטרים למטה.... אז הולכים לאט. בביקתה התפנקנו בקולה (רק 4 יורו למרות החור הנוראי בו הבקתה נמצאת) ועוגת שוקולד יבשה.
מכאן 900 מטר ירידה תלולה מאוד עד לסיום. בדרך עצרנו לקפה שחור וטבילת רגליים (נחסוך את התיאור הרב מיימדי שלהן) בנחל הקפוא. הגענו למטה גאים ביותר. הרפוחה שלנו היה חור בקצה עמק מוקף הרים, רק כביש גישה אחד פתלתל, אין קליטה סלולרית ואפילו אין WIFI.
טל ואיתן הגיעו במונית כשעתיים אחרינו והתיק החסר הגיע אף הוא בשעה 11 בלילה.
מחר מתחילים יומיים מסע אל קורמייאר.